"קְצִיצוֹת זֶה לֹא טָעִים, אֲנִי פָּשׁוּט לֹא רוֹצָה,וּבְכָל זֹאת בַּצַּלַּחַת – סָבְתָא שָׂמָה לִי קְצִיצָה." בִּטְבִיעַת עַיִן מְחֻיֶּכֶת וּבַחֲרוּזִים מְשַׁעַשְׁעִים, מְבִיאָה אוֹרְלִי וִילְנָאִי אֶת הַדְּבָרִים שֶׁקּוֹרִים בֶּאֱמֶת, וְעוֹשִׂים אוֹתָנוּ, יְלָדִים כִּמְבֻגָּרִים, שְׂמֵחִים וַעֲצוּבִים, פּוֹחֲדִים וַחֲזָקִים. אוֹרְלִי וִילְנָאִי מֵיטִיבָה לְתַאֵר בְּשִירֶיהָ אֶת עוֹלַם הַיּלָדִים, עַל מְצוּקוֹתָיו וְתַעֲנוּגוֹתָיו. יֵשׁ לָהּ יְכֹלֶת נְדִירָה לְהִתבּוֹנֵן בַּיַלְדוּת מִבִּפְנִים, בְּעֵינֵי הַיֶּלֶד, וְלִדְלוֹת מִשָּׁם אֶת הַתֹּם הַמַּנְחֶה אוֹתָהּ בַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ.
(צְרוּיָה שָׁלֵו)